לו הייתי…

כל כמה שנים זה עולה,

כשמתקרב תאריך יום ההולדת שלי.

אני יודע שראיתי את מלחמת ששת הימים כילד קטן ואת מלחמת יום הכיפורים.

השתתפתי ב"שלום הגליל" ובעשרות פעולות אחרות.

הייתי חייל של מלחמה וגם של קצת שלום, ממש מעט.

אבל גם ראיתי את סאדאת נוחת בארץ.

ראיתי את התקווה לשלום אמיתי, את הזיק בעיניי האנשים

גם את אלו הסקפטים שהזילו דמעה.

ראיתי את הולדת המחשב והשתמשתי בו מההתחלה.

ראיתי מפעלים קמים בארץ,

בנייה של מקומות שהיו צחיחים והחלו לפרוח.

ראיתי את מהפך הבחירות ב-1977, את רצח רבין ועוד מאורעות בחיינו כאן.

חוויתי חוויות שאחרים אולי גם חוו אבל הרגשתי כאילו ההיסטוריה עוברת לידי ואני חלק ממנה.

אני רואה את ילדיי גדלים והופכים מתינוקות לילדים ומילדים לנערים והלאה.

עבדתי בכמה מקומות שהייתי מהעובדים הראשונים שם, שזו פריבילגיה

שלא כל אחד זוכה בה, להיות ממקימי מקום מסויים, להיות ראשוני.

לעשות דברים שאחרים לא עשו אותם קודם או להיות הראשון העושה את זה.

תמיד זה הזכיר לי את האדם הראשון על הירח.

"לנחות" במקום שאף אחד לא היה שם קודם, כמו לעשות משהו חדש משום דבר.

ראשוני, בתולי, חדשני. ממש סטארט-אפ.

וכל המחשבות האלו עולות בראשי כשאני יושב במרפסת ומסתכל על מה שקורה בחוץ

ככה בערב נעים, עולות בי גם מחשבות אחרות.

למה נולדתי אז?

למה לא עשור או שניים מאוחר יותר?

למה לא עשור או שניים מוקדם יותר?

איך הייתי מרגיש לו הייתי למשל בהכרזת המדינה?

הזכרונות היו דברים שהיו נחרטים בנשמה ולא רק חוויה מלראות סרט על התקופה

או לשמוע עליה מכאלו שהיו אז.

ואם הייתי נולד בזמן מלחמת העולם השנייה.

האם גם אני הייתי הולך ככה כמו כולם, או שמא הייתי מהמתנגדים?

אני בטוח שלא הייתי הולך ככה סתם בלי להלחם.

מעניין איך דברים קורים ולמה הם קורים בזמן שהם היו אמורים לקרות ולא דקה לפני או אחרי.

האם יש לנו שליטה על מתי לעשות דברים?

אין לנו שליטה על תאריך הלידה שלנו או מי יהיו ההורים שלנו.

אבל האם יש לנו שליטה על מה המעשים שלנו יכולים לחולל?

ואני מתכוון בהכרח לדברים חיוביים ולאו דווקא לשליליים.

"אבא בו שחק איתנו במחשב". אחד הילדים צועק וקוטע את חוט מחשבותי.

אני הולך לחדר וכולם שם עסוקים וצוחקים או רבים ביניהם.

אני עומד שם בפתח הדלת ולפני שאני מתיישב והופך לכמה דקות, ילד בחזרה,

שוב המחשבות עולות.

אם הייתי נולד קצת לפני, כנראה שאלו לא היו הילדים שלי, לא היו בכלל.

אם הייתי נולד מאוחר יותר, המצב היה יכול להיות דומה.

ואז אני מקבל את הגורל ואומר לעצמי, כנראה שנולדתי בדיוק בזמן הנכון.

לא יודע אם תכננו אותי או הגעתי במקרה.

בכל מקרה אני שמח שהגעתי.

ולפני חזרתי לילדות ולמשחקים אני מחייך לעצמי ואומר, ככה בלב,

אולי נועדתי להיות אביו או סבו של ילד או נכד שיעשו משהו חשוב לאנושות.

משהו חשוב למדינה, משהו נשגב שהייתי חייב להגיע לעולם כדי שהוא יבוא.

"על מה אתה מחייך ככה בשקט?" זוגתי שואלת ומחבקת אותי.

אה…סתם מחשבות על ילדים וילדות…אני עונה.

היא מביטה בי ואני מחזיר אליה מבט ואומר לה, אני שמח שאת שלי וכל מה שכאן

בחדר זה הדבר הכי חשוב לי.

הילדים מושכים אותי למשחקים ואני זוכה בעוד זמן איכות

עם ראש הממשלה הבא, הנשיא הבא, הרמטכ"ל הבא, יושבת ראש הכנסת בעתיד

או איזה פרופסור לחקר הסרטן או הריבוזומים שיקבל פרס נובל למדע, לשלום או משהו אחר.

איזה כייף לי!

הבלוג הזה יהיה בלוג מראה לפוסטים שלי כאן

מודעות פרסומת